HPotterIL@gmail.com מצב הירח
Draco Dormiens Nunquam Titillandus
שם משתמש:   סיסמא:  



פן פיקשן


הזאב והנחשיקיר האגריד
02/01/2006 02:58


סלאזר היה מרוצה- הוא היה שליו לחלוטין ונקי מדאגות.
הוא היה שרוע על גבי ערסל עשוי מנחשים חיים שצייתו לפקודותיו, מתחתיו עמדו אומללים, משרתיו החדשים כנופית שודדי דרכים עלובים
שהשתלט עליה במספר כשפים פשוטים.
זו הייתה הנאה גדולה לגרום להם להתרפס, הם נחשבו לכאורה לפושעים הכי קשוחים באזור \"והם נכנעו לילד נחשים שטני בן 12\" חשב בזלזול.
\"מותר לנו לזוז?\" נשמע קל חושש של אחד השודדים .
סלאזר הפנה אליו את ראשו במבט משועשע, הוא תיאר לעצמו כמה אנשים אומללים נשחטו מחרבו הגדולה של השודד המוכתם הזה.
השודד המגעיל והשמן היה ראש הכנופיה ולפני שעות ספורות הוא גם היחה עגל...
\"התעללנו בו מספיק?\" שאל סלאזר בחיוך את הנחשים שלו.
התשובה כבר הייתה צפויה \"לא!!!\" לחששו הנחשים בהנאה. סלאזר כל כך נהנה מהאכזריות שלהם- זה היה כל כך מושך.
הוא הפנה את ראשו שוב לשודד ובמקום לענות רק הניד בראשו בחיוך סמוי בעוד השודד מתמוטט על הרצפה. סלאזאר צחק- כל זה גרם לו
להרגיש עליון, כמעט אלוהי.
הוא נזכר בזלזול במכשף בן גילו שהביס לפני כמה ימים ותהה אם כישוף שינוי הצורה ששם עליו הותר כבר. \"גרפינדור קראו לו?\" תהה בקול.
הוא צחק כשחברי הכנופייה העלובים מייד מלמלו שהם לא מכירים שום  גריפינדור.
סלאזר הביט בשמש הגוועת בצמרות העצים-היא הרתיעה אותו, היא גרמה לו להרגיש קטן ועלוב... הוא לא יכל לשלוט בזה, זה היה מעבר
לכוחו.
הוא התהפך מצד לצד על הערסל שלו, בלי לשים לב הוא החל לחייך כשחשב על כל הדברים שהספיק היום-להשתלט על כנופיה, לשדוד ארבע כרכרות
ולחזק את שליטתו בנחשים.
הוא באמת הרגיש עליון... עכשיו הוא יוכל לישון בשלווה...

הוא יצא ממאורתו החשוכה, גופו המושקש והחלק מתפתל בין הסלעים.
הוא טעם את האוויר בלשונו הזולגת- היה ריח של פרווה באוויר- \"בוודאי חיה קטנה\" הוא חשב \"אולי עכבר\", הוא הזדחל לעבר מקור הריח
תוך התחמקות מהשיחים.
הוא לא הריח טוב! החיה היתה גדולה, אפורה ואימתנית- זאב.
הזאב הפנה אליו עיניים אפורות ואדישות, סלאזר נסוג אחורה אך נלכד בכלוב!
הוא היה מבוהל כעת עד מוות, הוא היה לכוד!
הסורגים סגרו עליו במהירות והיה נדמה לו שהוא עומד להימעך תחתם... אך לפתע הסורגים נשברו.
הוא הביט אל הזאב- הזאב היה נמוך ממנו במטר.
הוא פער את פיו והתכונן לבלוע את הזאב- הזאב יילל ולפתע סלאזר הרגיש כאב עז...

הוא התעורר משנתו בבת אחת, זעה כיסתה את כל גופו.
הוא פקח את עיניו ומעליו גהרו... פני זאב.

***  ***  ***

צרבר היה מודאג.
הוא שנא להיות מודאג, הוא שנא את הכל.
הוא הילך לו באיטיות לתוך היער בלי לשים לב.
אחותו הארורה הצליחה להביס אותו וזה היה מרגיז מאוד! שערו הג\'ינג\'י הארוך התנפח מרוב כעס.
הוא היטיב את פרוות הזאב שלו על כתפיו בפרצוף זועף.
קריאת עורב מצמררת פילחה את השקט ששרר ליד היער, צרבר עצר, מקשיב. משהו בקריאת העורב נגע בליבו.
הוא חשב בתיעוב על אביו \"אין לי איך לחזור, אם אחזור בלעדי הלגה הארורה הזאת בוודאי אמות!\"
צרבר התיישב על סלע בולט בצד השביל ביילה כמעט זאבית- הוא שנא את עצמו, הוא הרגיש כל כך עלוב כמו קרצייה מעוכה.

הוא צפה ביער, מדמיין בהנאה איך הוא נשרף על יושביו שאותם כל כך תיעב, למרות שלא הכיר אותם.
הסלידה מחייו מילאה את כל ישותו עכשיו, כל שניה ושניה שנשם היתה סבל שאין כמותו בשבילו.
מילא אותו רצון אדיר לצאת מגופו, מנשמתו, מחייו.
צרבר שנא את כל השקרים והצביעות שנאלץ לעשות במשך רוב חייו, היתה לו הרגשה חזקה שאין הבדל בינו לבין שאר בני האדם-
כולם פועלים בחוסר משמעות מוחלט.
הוא נשך את שפתיו בחוזקה, הנה עוד דבר ששנא- המחשבות המדכאות שלו.

אבל אז הוא הביט בשמים והתמלא ציפיה:
הלילה הוא יהפוך למפלצת חסרת שליטה!
כשיהיה מפלצת , הוא יתחמק מכל חוסר המשמעות ומכל התיעוב הגדול שחש... לילה אחד של מנוחה בחודש.
הוא נאנח בכעס- רק לילה אחד בחודש, הוא הצטער על כך שלא יכל לכשף את עצמו יותר טוב.
פעם הוא גנב מהמטבח יין וניסה להשתכר אך ללא הועיל... זה רק חידד את תחושת התיעוב העצמי.
צרבר תמיד חונך לשאיפה לכח, \"אך מה הטעם בכח אם תמיד יהיה מישהו חזק יותר?!\" הוא חשב במרירות \"מה הטעם בכח
אם הכל כל כך אפסי וחסר משמעות?\"
הוא ניזכר שפעם קיווה שעם הכח יבוא סיפוק שיתגבר על חוסר המשמעות אך התאכזב קשות.
\"ללא ספק כשייבוא הסוף המבורך לעולם הארור הזה אני ארקוד ואשמח בפעם הראשונה בחיי\" הוא אמר לעצמו מידי פעם. 

היער החל להאפיל ולהשמיע צלילי לילה נוגים, השמש שקעה.
צרבר חייך- הוא ראה בשקיעת השמש את שקיעת החיים ואת התעוררות יצריו.
הוא עצר ממחשבותיו והחל להרגיש לפתע מקור עוצמה קרוב- זה לא היה מקור עוצמתי וחזק כמו שלו אבל קרוב לכוחותיה של הלגה,
אחותו המקוללת.
האם זו היא?
אם כן הוא יוכל כעת לנקום בה...
צרבר קם על רגליו והחל לרוץ לעבר מקור כח הקסם בעוד הכוכבים החלו להופיע אט אט , יחד עם השמיים המחשיכים.
אולי בקצת מזלהוא יחסל אותה לפני שיעבור לצורתו האנושית.
קולות זאבים וינשופים נשמעו מסביבו, אך צרבר היה המשיך במהירות- הכל היה חסר משמעות עכשיו עוד יותר מכפי שהיה קודם.
הוא התעלם מענפים סוררים וחיות קטנות והמשיך לרוץ בכל הכח.
לאחר זמן מה של ריצה מייגעת, הוא מצא את עצמו הוא הגיע לקרחת יער  שהייתי בעלת מראה פראי , העצים צמחו בלי סדר וחלקם היו
עקומים כאילו ענק ביטא עליהם את כעסו אך גם פטריות בר וצמחי מאכל צמחו במקום וטיפסו על העצים.
הייתה שם חבורה עלובה למדי שהייתה מורכבת משישה אנשים מטונפים וחמושים שדמו מאוד לגובלינים שהחלו לצעוק, לקלל ולשלוף נשקים
ברגע שראו את צרבר המגיח בריצה למקום.
צרבר עצמו הביט סביבו במבט בוחן, הוא חש שמקור הכח קרוב מאוד,היה לו ברור שזה לא אחד מהיצורים המטונפים שהחלו
לנופף מולו בנשקם.
השודדים שששו לפעולה שתעודד אותם מההשפלה  מהילד השטני, החלו לרוץ  לכיוון הנער שהגיח הרגע מבין העצים-בחרבות שלופות.
אך צרבר רק הביט בהם בעיניו האדישות, המפחידות.
השודדים קפאו על מקומם, עיניו של הנער הבהילו אותם עד מוות- היתה בהם אדישות מאיימת כמו של אסון טבע האדיש לקורבנותיו.
...אך לפתע הנער לבוש הפרווה חייך והביט בירח המלא שזהר מעל קרחת היער.
השודדים התגברו על קיפאונם ותקפו אותו, הם כיוונו לעברו את נשקיהם -
טראח!!! חבטה קולנית נשמעה וארבעה מהשודדים היו שרועים על הרצפה.
שני השודדים הנשארים הביטו בחבריהם בפנים מאובנים- הגופות השרועות על הרצפה היו קרועות איברים באופן מחליא.
הם חשו אימה טהורה.
לאימתם, הסביבה שיתפה פעולה עם פחדיהם.
היקום זעק בדממת מוות מעיקה, אפילו הצרצרים לא צרצרו.
מבטיהם הופנו לעבר הנער עטוי הפרוות אך הוא לא היה שם... במקומו עמד שילוב מחליא בין אדם לזאב!
ועיניו... עיניו היו אותן עיניים אפורות, אך נוסף בהן דבר חדש... הן נהיו פראיות, חסרות שליטה
והמפתיע יותר מכל- הן היו מאושרות!
הם לא הספיקו לצעוק לפני שבותרו לחתיכות ע\"י האדם-זאב, הם נוספו לקורבנותיו הלילה.

צרבר פנה לעבר מקור הכח עכשיו נשאר לו רק עוד דבר אחד לעשות כדי להשלים את סיפוקו מהלילה הזה.

לפרק הקודםלפרק הבא


מספר עמוד:   1  2  


חזור לדף הפן-פיקשן