HPotterIL@gmail.com מצב הירח
Draco Dormiens Nunquam Titillandus
שם משתמש:   סיסמא:  



פן פיקשן


בכיכר גרימולד קסי פגסי
14/08/2004 23:37

הארי וסנייפ חזרו לקלחת הרותחת בשתיקה.

הארי, רון, הרמיוני וג'יני, היו כבר מוכנים, בשעה שסנייפ קרא להם לבוא לחדרו.כשהגיעו, הוא ביקש מהם לקשור לעצמם את מזוודותיהם, ולהתעתק לכיכר גרימולד...

הם התעתקו ועמדו לפני הבית.  'כיכר גרימולד מספר 12' חשב הארי. דלת שחורה הופיעה בין שני הבתים, שהזכירה לו את הדלת ל "דדאיטרויט". הארי רון הרמיוני וג'יני נכנסו בתוכה.

לפתע, הופיעה גברת וויזלי במרוצה:
"הו... סוף סוף... כבר התחלתי לדאוג"
"את לא היית צריכה לדאוג לנו, אני הייתי איתם" אמר סנייפ.
"כן... אבל אתה יודע... כלום לא בטוח בימים אילה אולי הותקפתם?...מאד פחדתי...אבל עכשיו, הגעתם" סיימה בהקלה.

לפתע הגיע מישהוא כמעט חרש, מישהוא מגעיל, היה זה...

"קריצ'ר!!!" 

צעקה הגברת וויזלי בזעם.
" אמרתי לך לא להסתובב לי בין הרגליים!!!! "

"גברתילי אוהבת מוגלגים ובוצדמים מזוהמים לא צריכה לכעוס." אמר קריצר כשמבט עצוב ומתחרט על פניו.

"... קריצ'ר רק בא להגיד לעלמתילי הצעירה סליחה"
קריצ'ר פנה להרמיוני.
"...קריצ'ר מבקש סליחה שהוא קרא לעלמתילי בוצדמית. האם עלמתילי סולחת?"
הרמיוני התבוננה בקריצ'ר בתדהמה. היא הינהנה.
"הו! עלמתילי נדיבה! קריצ'ר המסכן לא ידע,  קריצ'ר מצטער מאד, קריצ'ר מבקש סליחה מעלמתילי. קריצ'ר ענוש העניש עצמו על שקרא לעלמתילי בוצדמית. קריצ'ר זרוק זרק את כל התמונותיימם , שקריצר אהוב אהב, את כל התמונותיימים של כל הגברתיליות והאדונימים שלו. של משפחת בלק האהובה שלו" קריצ'ר היתייפח.

כולם הסתכלו המומים על קריצ'ר. לפתע הארי נתקף גל של שינאה, גל שינאה, שכמעט עיוור אותו.
'זה קריצ'ר' הוא חשב לעצמו.
'בגללו סריוס מת!!!! עכשיו הוא איננו!!!...הוא סתם רוח!!!...לא אדם אמיתי!!!'

הארי תקע בו מבט זועם, מבט מתעב. הוא לקח את מזוודותיו, ועבר על פניו של קריצ'ר, מתעלם ממנו. הוא צעד לעבר החדר בו ישן בשנה שעברה. הוא יכל לשמוע את השקט, שהותיר בחדר ואת ההלם שגרם.

הוא סגר את דלת החדר. התמונה מולו היתה ריקה, וטוב שכך! הוא זקוק דחוף לארגן את המחשבות.

'חשבת שלא תהיה לך בעיה לחזור, אה? ' אמר לו קול לועג בירכתי מוחו.
('למה הקול הזה בא תמיד, כשלא צריכם אותו, ולא קוראים לו?...' חשב הארי בזעם...)

'...חשבת שתסתדר, חשבת שתתגבר, חשבת שאתה גיבור' המשיך הקול להלקות ללא רחם.
'...אבל אתה לא,  אתה יודע את זה. רוח זה לא כמו בן אדם. רוח זה מת. הוא לא יכול לעשות כלום מלבד לדבר'

הקול צרב להארי. מישהוא חכם אמר פעם שהאמת צורבת.כמה שהוא צדק...

הארי קם בסערת רוחות, והחל בסידור המזוודה, שנארזה בחופזה, עקב רצונו להפרד מגלוריה.

הוא זרק את החפצים, מכלה בהם את כל עצביו.

"שימות"  פאנק. חולצה נזרקה למזוודה.
"הקריצ'ר" פלאפ.מכנסיים.
"הזה" גרביים.
"כבר" גלימה.
"נמאס" עוד אחת.
"לי" מדי הקווידיץ'.
"ממנו" עוד חולצה.
"כבר" עוד חולצה.
"שיבין" עוד אחת.
"כבר" גרב יחידה.

לפתע הארי שם לב שהגרב השניה נותרה בידו.

הוא החל לקפלה עם הגרב שזרק.

"שהוא" הוא היה ממש עצבני.
"לא" קיפול.
"רצוי" עוד אחד.
"או " עוד אחד.
"שהדמבלדור" קיפול אחרון.
"הזה" כנסיים.
"יבין" נוצה.
"כבר" גלימה.
"ו" עוד גלימה.
"יעיף" ועוד אחת.
"אותו. " המלשינוסקופ הדומם.
"מפה" דף שכנראה נותר מספר קרוע של שנה שעברה.
"מהר" דיו.
"כי" נוצה.
"כבר" קלף.
"נמאס" עוד קלף.
"לי." עוד חולצה, שהפעם נזרקה בכזו עוצמה, שהפילה את כל המזוודה..

כל מה שהארי סידר, אם ניתן לקרוא לזה כך, ירד לטימיון. הוא חש מתוסכל, חסר אונים נגד רגש השנאה, שגאה בתוכו. לא היה לו כוח להתחיל שוב באריזת הבגדים. ממילא אם הוא ימשיך כך, יהיה יותר בלגן מסדר.

הוא הפיל עצמו על המיטה בתיסכול וביאוש. לפתע  הוא שמע רעשים מכיוון התמונה.

"אה...אתה שוב מדבר לעצמך? אתה יודע, זה סימן ראשון לשיגעון" אמר פיניאס ניגלוס.
"כן" ענה לו הארי עצבני.
"אני יודע, ועכשיו, אם תואיל להסתלק"
"למה? אתה חושב יותר מדי בזמן האחרון,אתה יודע?" אמר ניגלוס בקול הכי מעצבן שלו.
"כן, אם תואיל, אני לא אוהב שמפריעים לי בזמן שאני חושב מחשבות נוגות"
"אני חושב שאני אדבר עם דמבלדור, אתה זקוק דחוף להגיגית, נראה מה הוא יוכל לעשות בנידון"
"כן, עשה זאת. ועכשיו בפעם השלישיתאם תואיל"
"כן,כן.  אני מואיל"

***

אחרי כשעה רון נכנס.
"אה... יש ארוחת ערב רוצה לבוא?" הוא שאל בחשש.
"כן" ענה הארי, שכבר נמאס לו לחשוב מחשבות נוגות.

הם ירדו למטבח בשתיקה.

במטבח היו רבים מחברי המסדר, שהארי הכיר: מודי, טונקס, מולי, ארתור, צ'רלי, ביל, פלר(?!)(שישבה ליד ביל), מקגונגול, האגריד, מאדם מקסים, (ששוחחה בצרפתית מהירה, עם פלר, הישובה מולה), דמבלדור, קינגסלי, מנדנגוס,לופין, קסי, אודט, פרד וג'ורג, וכמובן רון הרמיוני וג'ני.

לפתע נכנסה לחדר דמות שחורה. היה זה סנייפ. הארי תהה לפשר מעשיו של סנייפ בכיכר גרימולד. הוא לא היה שם בדרך כלל.

סנייפ התישב בכיסא הריק ליד הארי. הארי הרגיש לא בנוח לשבת לידו.
הוא ידע שסנייפ, עלול "בטעות" לגלות לכולם על גלוריה, דבר, שהארי העדיף שלא יקרה.

לאחר זמן מה נגמרה הארוחה, וטונקס, צ'רלי, ביל, פלר,מקגונגול, דמבלדור, האגריד, מאדם מקסים,מודי, קינגסלי, מנדנגוס, פרד וג'ורג יצאו החוצה...
כך שנשארו רק: הארי, הרמיוני, רון, ג'יני, סנייפ, מולי, ארתור, לופין אודט וקסי.

"אז... למה אחרתם?" שאלה אודט את סנייפ.
"הייתם אמורים להיות פה לארוחת צהרים"
סנייפ רק הסתכל בעיניים של אודט ואמר:
"אם אחרנו, כנראה שהיו לנו סיבות אודט"

אודט הסתכלה עליו בגבה מורמת.

"מה קרה לך סוורוס?  ממתי אתה מדבר אלי כך?"
"ממתי... שהסיבות לאיחור הן לא עינינך"
"לא ענייני? "
"כן,  לא ענינך"
"למה?"

כל הנוכחים הביטו בסנייפ בתדהמה מהולה בציפיה.
"אם הלכתי למקום סודי  כדי להפרד ממישהוא,  זה לא עניינך" אמר סנייפ.
"להפרד ממשהוא או ממשהיא? " שאלה קסי,מישירה מבט לעבר סנייפ.
"זה לא ענינך!!!" צעק לפתע סנייפ.

הוא נראה ממש מרוגז. הארי הצטער שהוא הכניס אותם לתסבוכת הזו בגלל... אגרטל... עכשיו, שגלוריה שבורה קסם המשיכה נשבר עימה.

"מה קרה לך סוורוס?" שאלה אודט ברוך.

היא דברה אליו כמו שמדברת אמא לבנה האהוב.

סנייפ הסתכל עליה, ולפתע הוא צחק וצחק וצחק, עד, שהארי היה בטוח שסנייפ השתגע.

"אני לא מפחד מ?ק?סי " אמר סנייפ לפתע.
"...אנחנו לא במשחק אבא-אמא, אודט! המבטים וטון הדיבור שלך לא יעבדו עלי!  המשחק נגמר אודט!במיוחד עכשיו שאין את האבא... זה שיך לזכרונות ילדות אודט...נחלת העבר... לפני 25 שנה אם היית עושה כך זה היה עוזר, אולי, ועכשיו לא! וזאת הבעיה שלך! את חושבת שאם תסתכלי עלי כך, זה ירכך אותי. אבל זה לא! את צריכה להכיר בעובדה שאמא את היית רק בתור משחק! והמשחק נגמר אודט"

הוא אמר עדיין צוחק בין משפט למשפט בטרוף ובתיסכול...

"המשחק נגמר! נגמר רת שומעת? גם התקופה שבה היינו יכולים לשחק נגמרה! אני לא מסתיר כלום. ואם אני לא רוצה להגיד אז יש לי סיבות! סיבות, שכנראה גם לאמא-אודט..." הוא אמר בזילזול.
"... אני לא יכול לגלות אולי אם היה את אבא-" הוא נעצר בולע את השם של האבא, שכמעט אמר.

"תודה בזה סוורוס! אני רוצ?ה הודאה מפורשת! איך קראו ל?אבא? אתה לא מדבר עליו , אתה אפילו לא מזמין אותו! ואתה האשמת את..." היא הישתתקה בבהילות, אך המשיכה כמעט מיד...
"כל פעם שאתה אומר את השם שלו זה כואב לך. אם תגיד אותו. זה יעזור לך "
"אמרתי כבר פעם את השם שלו אם לא שמעת "
"כן, שמעתי. אבל אמרת אותו בטעות! אם היית אומר אותו בכוונה זה היה עוזר אולי קצת יותר"
"אני לא חייב להגיד לך כלום! אני לא חייב לך כלום!"
"אתה כן חייב!!! "

עכשיו... אודט כבר הייתה מעוצבנת...

לפרק הקודםלפרק הבא


מספר עמוד:   1  2  


חזור לדף הפן-פיקשן