איפה אז ואיפה היום ומי אנחנו ומה קורה בעולם הזה שהוא פסיכי ולא....
לא יודעת.
אין סיכוי שהייתי מדמיינת בשום סיטואציה את השנה האחרונה שעברה עליי.
החיים הרבה יותר מקוריים מהקולנוע, מה אני אגיד...
וואו וואו וואו.
מעניין שפה, מרגישה שאני יכולה לכתוב. להוציא. להשתפך.
צחוקים פה עם כולנו שמידי פעם קופצים לבקר.
מתחילים במרחב מטרי כלשהו - זו פשוט קבוצה שאני מגדיר עליה פונקציית מרחק כלשהי. היא מקיימת את כל מה שהייתי מצפה ממרחק - הוא אי-שלילי, הוא סימטרי (המרחק בין נק' א' לנק' ב' זהה למרחק בין נק' ב' לנק' א') והוא מקיים את אי-שוויון המשולש (הדרך הכי קצרה בין שתי נקודות היא מסלול ישיר).
מה שמגניב זה שמרחב מטרי לא חייב להיות אוסף רגיל של נקודות במרחב תלת-מימדי - זה יכול להיות כל קבוצה שאנחנו רוצים. אפשר להגדיר מרחקים בין פונקציות, בין מטריצות, בין איברים בחבורה, בין גרפים... בגדול בין כל דבר שמתחשק לנו.
ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על מרחק, אנחנו יכולים להכניס הרבה עושר מתמטי למבנים שאנחנו עובדים איתם - אני יכול להגדיר מהן קבוצות פתוחות וקבוצות סגורות, מהן נקודות הצטברות, מתי פונקציות הן רציפות... זו הרחבה די טבעית על הקונטקסט המקורי של המושגים האלה, כפי שאנחנו מכירים על המספרים הממשיים. אנחנו יכולים לדבר על מתי סדרות מתכנסות (מה זה בכלל אומר, סדרה במרחב מטריצות? מסתבר שהרבה), על שקילות בין מרחבים, על העתקות בין מרחבים מטריים. בקיצור, יש לא מעט על מה לדבר.
אבל זאת רק ההתחלה, מסתבר. עם קצת דמיון, אפשר לקחת את המושג הזה של מרחב מטרי ולהכליל אותו לעולם אפילו יותר גדול, באמצעות מבנה שנקרא טופולוגיה. בטופולוגיה, במקום להגדיר מרחק (שזה משהו שלעתים בעייתי להגדיר אותו באופן משמעותי), אני פשוט מגדיר ישירות את הקבוצות שמרכיבות את המרחב שלי, ומגדיר אילו קבוצות הן פתוחות ואילו קבוצות הן סגורות. מסתבר שמספיק בהגדרה הפשוטה הזאת בשביל לתת לנו המון אינפורמציה על המרחב שלנו, כללי ככל שיהיה. כשאני מגדיר מה המשמעות של קבוצה פתוחה, אני יכול מהר מאוד לדעת איך מתנהגות פונקציות רציפות במרחב, איך שני מבנים במרחב יכולים להיות מאוד דומים אחד לשני, וכל זה מבלי אפילו לדבר על מרחק בין אובייקטים. הרעיון בטופולוגיה הוא שכבר לא אכפת לנו יותר מה באמת המרחק בין אובייקטים - רק אכפת לנו איך הם מתקשרים אחד עם השני.
מבחינתי, כדור וקוביה הם אותו דבר - אמנם מבחינה מטרית הם נראית אחרת, אבל באיזשהו אופן אני יכול לעוות את האחד ולקבל את השני, ומבחינה טופולוגית זה מספיק בשביל להגיד שהם אותו דבר. תוצאה קצת יותר מפתיעה היא שכל קטע פתוח שקול טופולוגית לישר הממשי כולו. במבט ראשון זה קצת מוזר, כי אחד הוא קבוצה חסומה והשני לא. אבל בכל זאת, אפשר לדמיין איך לוקחים קטע פתוח ומותחים אותו באופן אינסופי עד שמתקבל הישר הממשי כולו - אז מבחינה טופולוגית הם אותו דבר.
זה נראה לא כל כך שימושי במבט ראשון - למה זה שימושי לי להגיד שכדור וקוביה הם אותו דבר? אבל מסתבר שתכונות טופולוגיות הן מאפיין מאוד חזק של אובייקטים מתמטיים, ואפשר להוכיח איתן דברים מאוד מעניינים. למשל, ידעתם שאם יש לי מערכת דינמית שיש בה פונקציה עם מחזור באורך שלוש, אז המערכת היא בהכרח מערכת כאוטית? זו תכונה שנובעת מהטופולוגיה של המערכת, והיא מאוד שימושית בניתוח מערכות כאוטיות. עוד דוגמה שאני מאוד אוהב מתורת המשחקים - אפשר להוכיח באמצעות טופולוגיה שלהרבה מאוד "משחקים" (במובן המתמטי) קיימת אסטרטגיה "חכמה" שתבטיח לך שיווי משקל אל מול היריב שלך. דוגמה אחרונה ומאוד מעניינת - אפשר להוכיח טופולוגית שבכל רגע נתון, יש שני קטבים מנוגדים בכדור הארץ שיש בהם את אותה טמפרטורה ואותו לחץ אוויר. זה לא מגניב ממש? הרי מה הקשר בכלל? מסתבר שיש קשר.
איך אחרי שאיבדתי את כל האמונות שהיו לי באלהים ובאהבה ובבית ובאנערף מה וכולן התפרקו כמו ערימת קלפים הדבר היחיד שנשאר לי כמו תחושה של בית בתחתית של הערימה זה המקום הדפוק הזה שכולנו אוהבים לברוח ממנו אל החיים האמיתיים במבוכה ובבושה ממה שהיינו/אנחנו והוא נשאר כמו בית אמיתי לחלק ממה שאנחנו/היינו או מה שזה לא יהיה כי לעזאזל אף פעם לא ניסינו או התיימרנו להיות כאן אמיתיים פשוט היה מה שהיה והדמיון וכל החרא הזה
אם אתם פוגשים אותי בחיים האמיתיים בבקשה תדפקו לי כדור בראש. תיאורטית אפשר למצוא אותי באקווריום של גבעת רם, פרקטית גם בחוג לפילוסופיה בהר הצופים בחלק מהזמן, אם אני לא שם אפשר לכבות ולהדליק ולנסות שוב
עמדתי לומר 'השם האמיתי ', ואז לרגע הפך להיות ברור יותר
שהוא גם לא אמיתי, לא אמיתי יותר משום דבר מסביב, לא פחות
קליפה ממה שהשם הזה 'קנטע' מייצג או היה
ובכל זאת, השם הזה הוא שמואל פולונסקי, לא יודע אם אמרתי את זה כבר בפלטפורמה הזו, לא יודע אם זה משנה. אם אתם רוצים לשלוח לו ד"ש, תרגישו מוזמנים, באפליקציות הרלוונטיות
האתר הזה ממש מחזיר אותי לימים אחרים / לילי5 - 22/09/2018 22:42
יום אולי יותר טובים... נשכחות ואנשים מקסימים שהיו פה!3>
משום מה, על אף שזרם החיים שטף אותי והרחיק אותי מכאן וכבר מצאתי את עצמי במספר קהילות שייכות במקומכם, עדיין יש כאן משהו שמחזיר אותי לכאן ברגעים אמיתיים בחיי.
וואי אני זוכר אותך... / פוטר החדש - 06/07/2018 15:55
הייתי כאן במשתמש אחר שאני כבר לא זוכר בדיוק את השם משתמש שלו מרוב השנים שעברו וגם לא את הססמא כמובן.
חבל שהאתר מת. אבל תכל'ס לכולנו יש חלק בזה (וגם לאדם מקים האתר, שלא השכיל להעביר את השרביט - שימו לב מה עשיתי פה - למישהו צעיר ואנרגטי ובעיקר מישהו שיש לו זמן להחזיק את הקהילה ולפתח אותה... שנת הלימודים בהוגוורטס מעולם לא התחילה באתר הזה :(
הדחקתי את השנים האלה. שכחתי שהזדהתי בשם רות.
צבעתי את השיער, עברתי לעיר אחרת, אימצתי רוטווילרית, ורק כשהדלת נסגרה מאחורי אחרי שעברתי לבד הצלחתי לשחזר את תחושת הנינוחות והביטחון שנתן לי קיר הלבנים ברקע.
ועכשיו האצבעות זוכרות את הסיסמה של המשתמש, והמוח מסרב לעקל שזו הייתי אני אז.
אני שמחה שהאתר שומם. במקום להפוך למועדון מעריצים הוא נשאר הבית של הילדים שהיינו. חדר הנחיצות של מי שהיינו לפני עשור.
אנחנו הדור שהתבגר יחד עם האינטרנט, ומה שהיום נראה לנוער טריוויאלי עבורי היה כמו מכתב מהוגוורטס שבא באיחור.
כל מה שהיה לנו זה מקלדת ואווירה קסומה, ואנחנו ארגנו נשפים ויצאנו להרפתקאות. אנחנו? מי שהיינו.
האתר לא מת. יש בו עשרות אלפי עמודי פורום. הודעות מבולגנות ואקראיות שאי אפשר להריץ עליהן חיפוש או למיין (לפחות לא בתור משתמש) אבל אפשר לשגר את עצמך לכל נקודה בזמן כדי לצפות במה שקרה שם. ממש כמו עם הגיגית.
לסלוח זה לוותר על תקווה לעבר טוב יותר. אבל האדם היחיד לו אני יכולה לסלוח על שנים של התעללות נפשית הוא רות. אף שמעולם לא כעסתי עליה.
את לא אשמה, לא היתה לך אפשרות להתבגר אחרת. לקח לי שנים להפנים שלא הגיע לי היחס שקיבלתי, ושאני ראויה לכבוד ויש לי זכות קיום. עכשיו אני אשאיר את רות כאן, במקום בו הרגישה הכי טוב אז, ב2005. לי יש הרבה יותר כוח ממה שהיא אי פעם העזה לקוות לו. ורוטווילר. מכאן זו כבר אחריות שלי.
שלפני שנה ומשהו נכנסתי לפה באותה סהרוריות שאת מתארת וזה היה כמו אגרוף לבטן.
כתבתי על זה פוסט. הרבה פחות רהוט ממה שכתבת כרגע, אבל זו נראית לי תחושה ממש דומה.
אז תודה על זה.
לקח לי כמה ניסיונות לשחזר את הסיסמא, ורק מזה כמעט בכיתי, כי עברתי על כל האפשרויות - שם, טלפון, תאריך לידה ועוד כמה צירופים - כולם קשורים לילדה אחת, בת ארבע עשרה, שאהבתי פעם. וכמה זה חמוד ונוגע, שכאלה הן כל הסיסמאות ההו-כה-חשובות מהשנים ההן, ושאני עוד זוכר בעל פה את כולם, בלי להתאמץ.
והנה לעזאזל הקריאה הגיעה עכשיו, וכמו תמיד היא לא משמחת, ולי אין אף אחד בחיפה ואין באמת אך לעזור, ובכל זאת. תודה לכם.
יש פה כמה אנשים שחזרו לשפוך נוסטלגיה. וזה נורא מעניין שכולם כל כך השתנו, אבל המסכה של האנונימיות נשארה כל כך חזק, זה כאילו שלכתוב מהמשתמש הישן מחזיר אותך לאישיות שלו, האישיות שהייתה לך. ולא מי שאתה עכשיו, שנים אחר כך.
מתחשק לי לכתוב פה מין וידוי שכזה שכנראה אף אחד לא יקרא. או לפחות אף אחד שמכיר אותי.
פתאום נזכרתי קצת בתקופה הזאת המוזרה ומצחיקה וגם נעימה שהייתה פה, ובפרץ נוסטלגיה נברתי בדפים ישנים של הפורום והודעות.
אני חושבת שהייתי קצת, איך לומר, ביצ'ית. בלשון המעטה. עפתי על זה שאהבו אותי פה (מה שקצת היה חסר בחיים האמיתיים) והתענגתי על תשומת הלב שקיבלתי, הייתי בעניינים ואפילו ניהלתי את העניינים. ממפגשים ועד קשרים בין אנשים ולדעת הכל על כולם.
יש לי מין צורך לבקש סליחה מכל האנשים שנפגעו ממני בדרך. וגם להגיד תודה לאנשים שהיו שם ברגעים שכנראה היו דיי בודדים בחיים בלי המקום הזה. בסוף אתה לא סתם מתמכר לישיבה מול המחשב ולאנונימיות המגוננת הזאת...
פגשתי פה דברים דיי מפחידים בשביל ילדה בת 11. והיום, 12 שנה אחרי (וואו אני זקנה) אני גם קצת מבינה את ההורים שלי שניסו כמה שיכלו לגרום לי להתנתק מפה..
אז נכון שנפתחתי לעולם ולדמויות אחרות וסגנונות חיים שלא הכרתי. אבל גם פתאום עלתה בי איזושהי מחשבה קצת עצובה על ילדה שמבלה שלוש שנים מחייה מול המחשב, מאושרת שיש אי שם מי שמגיב לה להודעה..
לא חושבת שזה דבר רע. פשוט אולי קצת מסוכן (מצאתי גם כמה הודעות דיי מטרידות מאנשים מבוגרים ששלחו לי. הייתי כלכך תמימה, נס שלא נקלעתי לצרה), וגם כן, קצת עצוב.
אבל למקום הזה תמיד תהיה שמורה פינה חמה בלב, ואני מוצאת את עצמי פעם בכמה שנים נכנסת, מדפדפת, נזכרת.
וזהו, מאוחר בלילה וזה שעות שבהם אתה מרגיש שלגיטימי לעשות כל מיני דברים שלא היית עושה באור יום, אז אני מרשה לעצמי.
ובגלל שאני יכולה אולי גם אני אמחק את זה.
ואולי לא.
עד כאן בינתיים
לילה טוב,
שנה טובה.
ונתראה אולי... מי כמוני יודעת שהחיים מזמנים מפגשים לא צפויים שכאלה.
כמו ששום דבר אחר לא היה יכול. ואני אישית לא נפגעתי ממך כי גם לא הייתה לי כל כך הרבה אינטרקציה איתך :P
אחרי שהמקום מת עוד הייתי נכנס לכאן הרבה. אבל עכשיו באמת נגמלתי, כי נכנסתי עכשיו אחרי הרבה מאוד זמן שבאמת לא נכנסתי. ופתאום אני רואה הרבה הודעות נוסטלגיה וזה מגניב מאוד :)
