שאני אחזור לפה אחרי 13 שנה ואני אראה שהאתר עדיין סוג של חי ושאנשים עדיין נכנסים לפה מידי פעם.
לצערי נאלצתי להירשם מחדש לאתר כדי לרשום פה, כי שכחתי את השם משתמש והסיסמה שלי.
המון הרבה מים עברו בנהר מאז הפעם האחרונה שנכנסתי לאתר אי אז לפני כל כך הרבה שנים, אם היו שואלים אותי בתקופה ההיא איך נראה לי שהחיים שלי ייראו בגיל 31, כנראה שהייתי חושב על חיים אחרים לגמרי.
שלפני שנה ומשהו נכנסתי לפה באותה סהרוריות שאת מתארת וזה היה כמו אגרוף לבטן.
כתבתי על זה פוסט. הרבה פחות רהוט ממה שכתבת כרגע, אבל זו נראית לי תחושה ממש דומה.
מצטרף לנוסטלגיות
ברוכים תהיו
אל תשכחו שיש חיים נפלאים בחוץ, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק.
אז נכנסים, נצבטים, מתגעגעים וחוזרים עם כוחות להעלות את החיים מעלה מעלה.
תודה לכל מי שהיה (ועודנו, במידה מסוימת) חלק מכל זה.
סטטיסטית את תראי את זה מתישהו, בכמה שנים הקרובות.
היום ח' תשרי, תש"פ, אני יושב פה בכפר מול הנוף המשגע של
המדבר, עוד שלושה ימים נלבש כולנו לבן ונחגוג עד אור
הבוקר, אני אעמוד איפשהו מול החופה ואחייך כי אני לא אצליח
לעצור את החיוך, בניה יהיה לחוץ בטירוף אבל מאושר, אני
אהיה איתו כל היום, בטח נזכיר את אורן הירשהורן שהלך לגן
החיות, אבל לא נעשה את זה. אולי ירד גשם, מודים אנחנו לך
ה' א-להינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו.
מגיע לך אושר, אין לי ספק שהוא מגיע עם הרבה עבודה קשה,
והכרה והתגמשות, ונתינת מקום וצמצום והתרחבות, כמו
נשימה, לתת לקחת לקבל.
זכו שכינה ביניהם, לא זכו, אש גוברתית אוכלתם. לא מפרטים
לנו למה זכו או לא זכו, מי זוכה, איך עושים את זה, איך
מקבלים אהבה, איך מקבלים באהבה את הטובה והרעה
והטובה, שעשית עימדי ועם ביתי. זכי. זכו. תנו מקום לא-להים
ביניכם, הראו לנו שהוא קיים, ביכולת להכיל את כל האנושיות
הזו שבנו. תהא שכינה עמכם.
אני חושבת שאף פעם לא הבנתי עד כמה את באמת אוהבת
את הארי פוטר. לא עד שראיתי את הסניץ' ואת דובי. אני
חושב שלא הבנתי רבים מרבדי האנושיות היפה הזו שבנו
עד שלא פגשתי אותה כך, בלי מתווכים.
מי יתן ונזכה להיות אמיתיים. כולנו. על הטוב ועל הרע, על
המרפה ועל הנאחז שבנו, על היודע ועל השואל שבנו, על
המקווה ועל הנשבר שבנו, ושלא נבוש במי שאנחנו אל מול
הא-להים, ובמי שאנחנו יכולים להיות ועתידים להיות ולהישאר,
ונעשה את כל שמבקש ויבקש הוא מאיתנו בלבבנו, בפינו ובידינו.
אתם יפים, אתם טובים, אתם אמיתיים, אתם חכמים ונבונים
ותמימים, ולא תמימים, והעולם עומד מולכם ואתם מולו ואין לי
אלא לאחל לכם המון המון המון בהצלחה, חברים.
חברים
חברים.
אז תודה על זה.
לקח לי כמה ניסיונות לשחזר את הסיסמא, ורק מזה כמעט בכיתי, כי עברתי על כל האפשרויות - שם, טלפון, תאריך לידה ועוד כמה צירופים - כולם קשורים לילדה אחת, בת ארבע עשרה, שאהבתי פעם. וכמה זה חמוד ונוגע, שכאלה הן כל הסיסמאות ההו-כה-חשובות מהשנים ההן, ושאני עוד זוכר בעל פה את כולם, בלי להתאמץ.
והנה לעזאזל הקריאה הגיעה עכשיו, וכמו תמיד היא לא משמחת, ולי אין אף אחד בחיפה ואין באמת אך לעזור, ובכל זאת. תודה לכם.
לכל פרק יש אינדקס לפי סדר העלאה לאתר כך שקל לקרוא אותם לפי הסדר הנכון. הפרקים בunspecified כנראה ברובם ריקים הורדתי אותם בכל זאת ליתר ביטחון.
אם אתם רוצים לקרוא את התגובות בדף של הסיפור תזיזו את קובץ התגובות לתוך התיקייה של הסיפור עם האינדקס המתאים שלהם ושנו את שם קובץ התגובות ל comments.php?id=index
כש index זה מספר של התגובה והסיפור.
זה כנראה לא המקום לזה / תרסיס גרב ^_^ - 12/07/2019 00:12
אבל רציתי לכתוב את זה איפשהו, למישהו, ואני כבר לא מרגישה מספיק בטוחה ופרטית בישראבלוג, אז התרחקתי.
קודם כל, אני אוהבת את כולכם, עדיין, גם ממרחק של יותר מ-10 שנים. במקרה פגשתי את עדי (מיי) באוטובוס לפני שבוע וחצי. נטלי שרה איתי במקהלה. את סתיו ראיתי משוטטת באוניברסיטה פעמיים השנה, אדם שלח לי מספר רישוי יפה שצילם. את רן ראיתי בקריוקי דיסני. אתם שזורים בחיים שלי, בנגיעות קטנות, וזה נעים.
ועכשיו לפריקה שלשמה כתבתי בכלל.
יש לי סטוקר אינטרנטי.
זה כנראה מטומטם לכתוב את זה כאן, באינטרנט, אבל הוא לא ימצא את המקום הזה, כי הוא עוקב אחרי דרך פרטים הרבה יותר חדשים שלא יובילו לכאן. הוא לא רואה את מה שהוא עושה כסטוקינג, למרות שפעם אחר פעם ניסיתי להבהיר לו גבולות- מה נעים לי ומה לא, מתי אני מרגישה נפלשת. אני מרגישה נרדפת ושאין לי טיפת פרטיות באף פלטפורמה. האובססיה שלו סוגרת על הנשמה שלי וחונקת אותי. הוא מגיב לכל פוסט, לפעמים תוך חשיפת פרטים מבלוגים אחרים או מהתכתבויות ישנות מבלי להתחשב באנונימיות שאני מבהירה לו שאני זקוקה לה. שולח מיילים בלי סוף, עם ניתוחים מפורטים של מה הוא כבר גילה עליי ומה עוד היה רוצה לדעת. מה עוד הוא דורש לדעת. כל מעשה שלי ברשת משאיר חותם, נצפה מהצד, מנותח, מבותר, ומוחזר אליי עם אלף הסגברות מתיימרות ופרשנויות גבריות פריבילגיות של אנשים שתמיד הרגישו בטוחים במרחב. הוא כל הזמן דוחף למצוא פרטים קונקרטיים אודות המיקום שלי, העבר שלי, הכתובת שלי, מנסה להידחף לתוך החיים שלי ולסמן בהם טריטוריה.
סגרתי את הבלוג שלי, סגרתי את הפייסבוק, סגרתי עוד בלוגים בפלטפורמה אחרת. והוא ממשיך לחפש ולהרכיב עלי תמונת מודיעין כמו מרגל, אני מרגישה כאילו יש לי כוונת על העורף ואני נורא חסרת אונים.
מבחינתו הוא מנסה לעזור לי. אבא בן 50 שמצא בחורה צעירה ודכאונית ברשת, והוא כולו invested בלהציל אותה מעצמה. כמו שאמרו חכמות וטובות לפניי (זהו את הרפרנס!)- "אני עלמה, ובמצוקה, ואסתדר לבד. יום טוב לך". אבל הוא בשלו. וכל נסיון דחייה מצדי רק נותן לו עוד אור ירוק שאני באמת זקוקה לו שיושיע אותי. הוא חושב שאני אומרת "לא" מתוך יצר הרס עצמי, או מתוך טיזינג, כי מה הסיכוי שכשמישהי אומרת "תעזוב אותי" היא מתכוונת לזה?
("לא" פירושו "כן" ו"לך מפה" פירושו "אני שלך"- בהמשך לרפרנס הקודם).
רוב העיבוד הרגשי שלי של המציאות קורה דרך הכתיבה, אבל לא מספיק לי להתכתב עם עצמי, חייבת להיות שם תקשורת נוספת. ועכשיו כשאני כבר כמה חודשים מורחקת מכל אמצעי ההבעה מהסוג הזה, נמשכתי לכאן. זה אחר. זו תקשורת רפאים, ואף אחד לא יגיב לי בחצי שנה הקרובה, אבל אני ארגיש שכתבתי למישהו שהוא לא עצמי ואולי זה יעזור.
מי יודע, אולי עד שתראו את זה אני כבר אוכל להגיד באושר שכל הסיפור לא רלוונטי.
זה לא שכאן אני מרגישה 100% בטוחה עכשיו.
אבל כאן הרגשתי בטוחה לאורך רוב שנות ההתבגרות שלי.
ידעתי שכאן יקבלו אותי ואת הקריזות שלי, כמו שאני מקבלת אחרים ואת הקריזות שלהם.
זכרון מימים מתוקים יותר, שבהם אפשר להיות אתה עצמך באינטרנט, ומספיק לחתום בשם בדוי בשביל שיעזבו את האנונימיות שלך במנוחה ויכבדו אותה. היום אין כזה דבר.
טוב שיש את הבית הישן הזה. המקום הבטוח והסודי שנשאר לכולנו.
ובאמת אני חושב שכדאי לערב משטרה בסיפור הזה. אפילו רק כדי שאם הוא באמת עוד לא הבין עד כמה הוא מטריד, אולי ככה הוא יבין.
אני זוכר אותך וכמה היית חלק מהמקום הזה
למרות שאני לא מכיר אותך באמת, אני מוסר לך חיבוק חזק ומקווה שיהיה לך תמיד מקום בטוח שתוכלי לחזור אליו לקבל חיבוק אמיתי
אם זה פה או במקום אחר
אל תצמצמי את עצמך בגלל אנשים שמרחיבים את עצמם אל תוך חייך
מקווה שזה יסתדר ושהוא יעזוב אותך בשקט
אני בטוח שאת מספיק חזקה להתמודד עם זה בדרך שלך איך שאת רוצה
תדעי שלפעמים זו לא חולשה לפנות למישהו אחר ולבקש עזרה (לא שזה מה שאני חושב שאת עושה) אבל יש אנשים שפשוט לא מבינים, לא ברמז ולא באופן ישיר ונשמע שזה ממש פוגע בך
בקיצור - מחזק אותך ושמח שקפצתי לכאן ושהייתה לי ההזדמנות למסור לך חיבוק
ממליץ פשוט לא להגיב לאנשים כאלה. הם שורדים מאינטרקציה והרגשה של חשיבות עצמית. עשית בחוכמה שסגרת את הבלוגים שהיו לך. חכי כמה חודשים שישתעמם ויזוז הלאה, ואם תרגישי עדיין צורך, תפתחי בלוג תחת זהות אחרת ומומלץ שלא במקומות שהוא מסתכל בהם בקביעות (כמו ישראבלוג שם יש רשימה של הבלוגים המעודכנים). אם הוא מגלה את הזהות או הכתובת שלך תחשבי ברצינות להתקשר למשטרה. אנחנו לא באמת מכירים אנשים כאלה, במיוחד לא דרך האינטרנט.
שוב, מצטער אם לא ענייני.
בנימה אופטימית יותר, מקווה שבתחומים אחרים החיים הולכים יותר טוב. לפעמים צריך להתמקד בדברים הטובים.
טוב אז קוראים לי רוזין, אני בת 27 ונרשמתי לאתר הזה כשהייתי בת 15. בהשפעת החברים מהפורום פתחתי בלוג בישרא בלוג שאני כותבת בו עד היום. והיום ישבתי וחיטטתי בפוסטים שכתבתי לפני 10 שנים.. וזה מה שכתבתי:
"אני לעולם לא אעזוב את הפורום. לעולם לא. אלא אם כן הוא יסגר ע"י המנהל שלו. אבל כל עוד הוא חיי, אני לא אתנתק ממנו! שאני אהיה גדולה, אני אכריח את הילדים שלי שיכנסו במקומי ואולי אני אפילו אקנה מחשב לי מחשב להם ואז שניינו נוכל להיכנסP: הם יבואו לפה ויגידו: "שלום, אנחנו חדשים. אנחנו הילדים של רוזינוש ואנחנו לא שואלים איך מרוויחים גוזים כי אמא שלנו כבר לימדה אותנו."
הזוי לגמרי. לא מאמינה שמשהו שאני מכירה עוד נכנס לפה אבל.... למקרה ש... שיהיה קצת מצחיק.
קוראים לי rozin orya boskila בפייסבוק, אם משהו מכיר אותי מפה ורוצה להעלות חוויות אז יותר מאשמח!!!
מקווה שהאתר באמת לא יסגר לעולם 3>
פאק אני לא מאמין שזה עדיין קיים.. / מולדו - 22/02/2015 13:22
